פסק-דין בתיק ת"א 3918-06

1.         התובעים הגישו תביעה שעילתה לשון הרע בגין פרסום כתבה בעיתון "הארץ" שכותרתה "הדרך הקלה לרווח במגזר הערבי: הקמת גן ילדים". לצד הכתבה פורסמה תמונת גן ילדים נושא שמה של התובעת 1. פרסום זה הופיע גם באתר האינטרט של "הארץ". לטענת התובעים, פרסומים אלו מהווים "לשון הרע" על התובעים והם נועדו להשמיצם, לבזותם ולעשותם ללעג בעיני הבריות.

2.         התובעת 1, עמותת אלזירה (להלן: " העמותה"), הינה עמותה המנהלת גני ילדים בכפר כאבול והתובע 2, מר פאעור עווד הינו ממייסדי העמותה וכיום חבר בה. הנתבעים הינם הוצאת עיתון הארץ בע"מ (נתבעת 1), עורך העיתון מר דוד לנדאו (נתבע 2) והכתבת גב' יולי חרומצ'נקו (נתבעת 3). נתבע 4, מר נזאר עיד, הינו מנהל מחלקת החינוך במועצה המקומית כאבול.

3.         כתב התביעה המקורי תוקן ברשות בית המשפט והוסף לו פירוט הנזק לו טוענים התובעים. בהתאם להחלטתי מיום 13.1.2010 פסק דין זה עניינו בשאלת חבות הנתבעים בלבד. שאלת הנזק במידת הצורך תידון בנפרד. 

הכתבה

4.         ביום 20.9.2005 פורסמה בעיתון "הארץ" כתבה העוסקת בתופעת הפרטת גני ילדים במגזר הערבי. הכתבה הוכתרה בכותרת כאמור לעיל, שאף הופיעה בעמ' ההמשך לכתבה (עמ' 13א); "דרך קלה לרווח: הקמת גן ילדים". לצד הכתבה פורסמה תמונת מוסד לימודי נושא שם התובעת 1 המופיע בכיתוב בעברית ובערבית "עמותת אלזירה". בתחתית תמונה זו נרשם: "גן פרטי בכפר כאבול, שלשום. ועדת המעקב: "ההפרטה היא דבר מסוכן מאוד לחינוך".

5.         עיקר תוכנה של הכתבה נשוא התביעה, הינו בין היתר, כך:

"תופעת הפרטת גני הילדים ביישובים הערביים הולכת ומתרחבת: לפי נתוני ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי, כ-40% מגני הילדים לגילאי 3-4 (350 מתוך 885 גנים) שייכים לגורמים פרטיים. חלק מגורמים אלה לא מוסמכים ולא מקצועיים; חלקם גופים מפלגתיים ואפילו איסלאמיים קיצוניים; וחלקם גופים שרואים את הגנים כעסק רווחי לכל דבר. כך, שהנפגעים הם הילדים"

(עמ' ראשון לכתבה).

בהמשך, ובעמ' 13א לכתבה נרשם:

"בעבור  היהודים השייכים למעמד הבינוני, הגן הפרטי מהווה סמל לאיכות והשקעה בחינוך ואלטרנטיבה למערכת החינוך הציבורית...

באוכלוסיות חלשות- ובמיוחד במגזר הערבי- גן פרטי עלול להפוך לשם נרדף לבטיחות לקויה; בגנים כאלה, לא אחת, אפשר למצוא גננות נעדרות הכשרה וצפיפות בלתי נסבלת. "רוב ילדי ישראל עד גיל ארבע מתחנכים במסגרות פרטיות, שאין אף גורם ממשלתי שמפקח עליהן. אין כיום כל מעקב רציני אחרי איכות הטיפול והחינוך הניתנים בהן"..."

ובהמשך:

"מה שהאיץ את ההפרטה בגני הילדים ברשויות הערביות היתה החלת חוק חינוך חינם לגילאי 3-4 על הרשויות הערביות, הנמצאות במקומות הנמוכים ביותר במדד הסוציו אקונומי.. העובדה הזו הפכה את גני הילדים לעסק רווחי ומשכה אליו אנשים שהקשר בינם לבין חינוך וטובת הילד מקרי, במקרה הטוב.

מנכ"ל ועדת המעקב.. מספר על בעלי מוסך ופועלי בניין שהחליטו לעשות הסבה מקצועית והעמידו עצמם בראש עמותה בשם "העמותה למען חינוך הנוער".

6.    הנתבע 4 רואיין במסגרת הכתבה, והדברים אותם מסר (ואשר חלקם צוטטו) הם אלו:

"בהתחלה מעסיקים גננת מוסמכת, כדי לקבל אישור ממשרד החינוך", מסביר מנהל מחלקת החינוך במועצה מקומית כאבול בגליל, ניזאר עיד, "אחרי שהאישור מושג, מפטרים אותה וממנים גננת ללא שום הכשרה- רצוי מהחמולה, כדי שלא תתלונן. הם מקצצים בציוד, בחומר הפדגוגי, במתקנים, במבנה. משרד החינוך הרי לא יבוא לבדוק".

...

לדברי עיד, במקרים מסוימים מציעות העמותות המפעילות גנים פרטיים כסף להורים כדי שישלחו את ילדיהם לגן שלהם. "שמעתי מהורים שבגן מסוים הציעו להם 100-300 שקלים כדי שישלחו ילדים לשם" ,אומר עיד, "רוב האנשים לא יגידו לא להצעה כזו". עיד מאשים, כי האגף לחינוך מוכר שאינו רשמי מעניק אישורים לפתיחת גנים ביד קלה- בלי לבדוק לעומק מי הגוף העומד מאחורי פתיחת הגן ובלי לפקח על תנאיו. לטענתו, האגף גם מתעלם לא פעם מעמדת הרשות המקומית, ומספק אישור בניגוד לעמדתה".

7.       בשולי הכתבה, נמסרה תגובת משרד החינוך ולפיה, בכל גן בו נמצאים יותר מעשרה ילדים מגיל שלוש ומעלה קיימת חובה להחזיק רישיון הפעלה. עוד נמסר כי קיים פיקוח על הגנים הפרטיים והגננות הפועלות בהם.